חוף הים של ירושלים

סבא התגייס לגולני בגיל שמונים. זה קרה לפני חצי שנה, קצת אחרי שסבתא מרים חטפה שבץ במקלחת ומתה במקום. חודש וחצי אחרי הוא אירגן תיק, דחס לתוכו ארבע גופיות, חמישה זוגות תחתונים, פנס, שתי קופסאות סרדינים, ביוגרפיה של משה שרת וקרם נגד שפשפת. הוא גם הכניס פנימה סוודר. לא כי חשב שיהיה לו קר, אלא כי המשיך לפחד מהאישה שאהב גם אחרי שעזבה את העולם. כך נפתח קובץ הסיפורים של עידו גפן, כותב מוכשר וכריזמטי כמו שמזמן לא פגשתם. בגמישות חתולית הוא מכניס את קוראיו אל תוך התודעה של גיבוריו: סבא נוירמן שמתגייס לצבא, סמי וליליאן שמחפשים את חוף הים של ירושלים, ותמרה שנוסעת לברלין שקיימת רק על קיר הפייסבוק שלה. עידו גפן כותב על הגיבורים שלו באירוניה, בביקורת ובחמלה, ובורא בסיפוריו עולם שהוא ספק דמיוני־ספק ממשי, המתנהל קצת אחרת. עולם שבו אהבה היא געגוע, חלומות הם אמת, והאמת היא סיפור עם אלף גרסאות.