אמנם תופעת העיוורון קיימת מאז ראשית האנושות, אך רק במהלך המאה ה-18 החלו אנשי חינוך להשתכנע, כי באמצעות שיטות חינוך ייחודיות, ניתן לסייע לעיוורים לשפר את יכולת התפקוד במידה ניכרת.

ההתפתחות הגדולה ביותר בחינוך העיוורים נזקפת לזכותו של לואי ברייל, סטודנט צרפתי ועיוור בעצמו, אשר בשנת 1824 פיתח לראשונה שיטה שאפשרה לעיוורים לקרוא.

עד שנות ה-70 של המאה ה-20 למדו מרבית הילדים העיוורים במדינות המפותחות במוסדות לעיוורים בלבד. נכון לראשית המאה ה-21, הן בעקבות התפיסה הגורסת כי ילדים עיוורים הם שווי זכויות לילדים בעלי ראייה תקינה, והן בשל ההתפתחות הטכנולוגית המאפשרת ללמד לקויי ראייה, ילדים עיוורים לומדים  בבתי ספר רגילים, פרט למקרים חריגים, כשווי זכויות וחובות לבעלי ראייה תקינה (על פי מדיניות משרד החינוך בישראל, זכאי כל ילד עיוור ללמוד בכיתה רגילה באזור מגוריו ולקבל את כל חומר הלימוד מונגש בהתאם ליכולת הקריאה שלו והאביזרים העומדים לרשותו).

תלמידים המאובחנים בקושי, קשה ביותר, בקריאה מוצאים אף הם פתרון בספריה ע""י הזמנה של ספרי הלימוד המוקלטים, בקול אנושי, ומסייעים לתלמיד ללמוד את החומר הדרוש בשמע ולא בקריאה.