בני הגיל השלישי

אובדן ראייה משמעותי, שכיח במיוחד אצל מבוגרים, מאחר שארבעה מתוך חמשת הגורמים לעיוורון קשורים ישירות לתהליך ההזדקנות. רוב האנשים העיוורים ובעלי ליקויי הראייה החמורים הם בגיל הפרישה או אחריו.

בחברתנו מושרשים מיתוסים רבים ותפיסות מוטעות לגבי המשמעות של להיות עיוור והמשמעות של להיות קשיש. רבות מהתפיסות השגויות הללו דומות מאוד (כלומר האדם העיוור או הקשיש הוא חסר-אונים, פסיבי, אומלל ובעיקרון תלוי באחרים). כשאנשים מפנימים את האמונות הללו ואחר כך, בהזדקנם, מגלים שראייתם איננה עוד מה שהייתה, הם עלולים להתקשות מאוד להתמודד בהצלחה עם השינויים, שבפניהם הם עומדים. לקויי-ראייה מבוגרים רבים אכן מתחילים להיות תלויים יותר במשפחתם, לבודד את עצמם או לחוש, שאינם מסוגלים יותר להיות חברים תורמים בחברה, ושהם חייבים לסגת לנקודה שבה יקבלו שירותים מן המערכת.

אובדן ראייה כשלעצמו, בלי קשר לשאלה אם הוא הופך לעיוורון מוחלט, אינו מונע מהאדם ניהול חיים נורמאליים ופעלתניים, אולם הוא בכל זאת יוצר בעיות מסוימות, שעמן חייב הקשיש כבד הראייה להתמודד. לעתים, ניתן להשתמש בעזרים ובכלים מיוחדים להשגת העצמאות: שעון הברייל, מקל הנחייה הלבן והארוך, חומרי הקריאה המוקלטים ועוד.

בני הגיל השלישי שאינם רוצים להפסיק לקרוא חומר מודפס יכולים לקרוא ספרים באותיות גדולות, המופקים בספריה.

מתוך: ג'ייקובס, פי. ג'יי. Journal of Visual Impairment & Blindness, April 1984. עמ':  154  -  162. M.S